יודעת כל אם עבריה שתשעים אחוז מהשיחות שהיא מנהלת בגינה בסוף נגמרות בהשוואות. מתי שלך התחיל לעמוד, ממתי שלי מדבר, ובעיקר: מי הורה יותר מוצלח. זה מתחיל באוכל (יהלי אף פעם לא טעם במבה; המתוק היחיד שאלישבע מכירה זה תפוח אורגני), ומהר מאוד מידרדר לשאלות מדע וטכנולוגיה. בקיצור, מסכים. ההורים הכי משקיענים הם אלה שהוציאו את הטלוויזיה מהבית, ואחריהם בדירוג נמצאים מי שקוצבים זמן מסך, כלומר מגבילים את מספר השעות ביום שבהן מותר לילד לשחק במחשב, לצפות בטלוויזיה או לפצפץ סוכריות בטאבלט. גם אלה וגם אלה יסבירו לכם באריכות על ההיגיון העומד מאחורי הבחירה הנועזת, תוך כדי שהם אוחזים בסמארטפון, שולחים ווטסאפים ובודקים את הפיד בפייסבוק. מה שטוב לנו, לא בהכרח טוב לילדים.
מסקר מקרי שערכתי בקבוצת הורים שאני חברה בה בפייסבוק – מדגם לא מייצג של כמאה אימהות – עולה שבכ-80 אחוז מהבתים נהוג לקצוב את זמן המסך. בדרך כלל לא יותר משעתיים ביום. אפילו סטיב ג'ובס המנוח, מייסד "אפל" ואחד האחראים הישירים לכך שכל אחד מאתנו מחובר רוב שעות היממה למסך מגע כלשהו, סיפר לכתב ה"ניו יורק טיימס" ב-2010, שהילדים שלו לא מתקרבים לאייפד ושהוא "מגביל את כמות המכשירים הטכנולוגיים שבהם הם משתמשים". גם מנהלים בכירים נוספים בעולם הטכנולוגיה יצאו מהארון והודו בפני אותו העיתון שהם תוחמים את זמן המסך של ילדיהם, או מגבילים את השימוש בגאדג'טים לסופי שבוע, או אוסרים עליהם כליל. מדוע? בגדול, כי ה-ם מ-פ-ח-ד-י-ם.
אבל ממה בעצם יש לפחד? עידן מלמד, איש חינוך ובעל הבלוג "חינוך ביתי" המפרסם בין היתר מאמרים מתורגמים בנושא, לא ממהר לקנות את הגישה הלחוצה של אושיות הטכנולוגיה וההיי-טק. בפוסט שפרסם תחת הכותרת "7 סיבות למה לא להגביל זמן מסכים לילדים", כתב בין היתר: "הניחו לילדים, להגבלות האלה אין שום ערך חינוכי. פעם גם על ילדים שקראו 'יותר מדי' ספרים אמרו דברים דומים למה שאומרים היום על ילדים שמבלים 'יותר מדי' זמן מול מסכים". בהמשך מלמד מוסיף שממילא חלים על ילדים "הגבלות טבעיות", כלשונו, שמונעות מהם לשבת מול מסכים מבוקר עד לילה – כמו בית ספר, חוגים ושיעורים, או סתם בן משפחה אחר שתפס להם את המכשיר – ולכן אין טעם להוסיף עליהן כאלו מלאכותיות. "כשמגבילים משהו זה עלול לגרום לערך שלו לעלות", כתב. "אני רואה בסביבה הקרובה אליי ילדים שרצים לשחק במחשב מיד כשהם מגיעים הביתה, כדי להספיק כמה שיותר לפני שההורים יגיעו ויגידו להם להפסיק. אחר כך זה ממשיך בשקרים להורים שלהם כשהם נשאלים כמה זמן הם בילו מול מסך זה או אחר".
"זה ממש מדויק", אומר מלמד,"הגבלת זמן המסכים רק תגרום למסכים להיות יותר אטרקטיביים בעיני הילדים. תעשו ניסוי, תגידו לילד שלכם שהוא חייב לשחק חמש שעות במחשב ביום ותראו מה יקרה אחרי שבוע-שבועיים". התחושות של מלמד מגובות על ידי מומחים. פיטר גריי, פרופסור לחינוך באוניברסיטת בוסטון, הוא אחד הדוברים המרכזיים כיום של הגישה המאמינה בהשפעתם החיובית של המסכים על ילדים ונוער. בספרו "חופשיים ללמוד", הפורש את עיקרי משנתו, הוא כותב: "ברגע שאנחנו מונעים מהילדים שלנו לשחק וכתוצאה, לגלות את עצמם באופן שהם רוצים, אנחנו בעצם מציבים גבול בינינו, ההורים, לבינם. למעשה, אנחנו מעבירים להם כך את המסר שאנחנו לא סומכים עליהם בניהול הזמן הפנוי שלהם, ובניהול החיים שלהם. ילדים לא סובלים היום מעודף צפייה בטלוויזיה או עודף משחק מול מחשב, הם סובלים מעודף שליטה של מבוגרים בחיים שלהם וממעט מדי חופש מחשבה". מנגד, כותב גריי, "ילדים חופשיים יודעים מה טוב עבורם, ובייחוד כיצד לנהל את זמנם החופשי. כל ילד הוא שונה, בדיוק כמו שכל מבוגר הוא שונה, ואנחנו לא יכולים להיכנס להם לראש ולגלות מה הם מפיקים מדברים, או איך הם מפרשים אותם. אנחנו לא באמת מבינים עליהם הכול".
גם אורלי, בת 44, אם לשלוש (14,7,4), סבורה שהגבלת זמן המסך היא מלחמה מיותרת – עמדה שמזכה אותה, לדבריה, בביקורת קטלנית מצד סביבתה הקרובה. "כל החברים שלנו מגבילים את הגישה למסכים, מה שיוצר מלחמות נון-סטופ בינם לבין הילדים שלהם. רוב הזמן הם עסוקים בלריב עם הילדים על השאלה כמה זמן הם שיחקו במחשב, שלא לדבר על זה שהילדים שלהם מתחננים בכל הזדמנות לבוא אלינו הביתה, בעיקר בגלל שהם יודעים שאני לא אשב להם על הווריד ואבדוק כמה זמן הם ראו טלוויזיה או שיחקו במחשב.
"הנה, רק בשבת האחרונה יצאנו לשחק בפארק ליד הבית, והיתה אתי חברה שלבת שלה, בת השבע, מותר להיות שעתיים ביום מול מסכים. הבנות שלי שיחקו מחבואים ותופסת, והבת שלה, במקום לרוץ ולשחק, עמדה ורבה איתה כל הזמן שתיתן לה לשחק באייפון. אז יופי, את מגבילה אותה – וכל מה שאת מתעסקת בו זה ויכוחים".
וזה שאת לא יושבת לילדות שלך על הווריד אומר שהן עצמן מול המסכים כל היום?
"לא. כשאני חושבת שהבנות שלי רואות יותר מדי טלוויזיה, אז אני פשוט מציעה להן לצאת החוצה, לאפות אתי לחמניות או כל פעילות אחרת שתיראה להן אטרקטיבית מספיק כדי לעזוב את בוב ספוג. ובתכלס, זה מאוד קל. ההימנעות מלעשות את זה נראית לי כמו סוג של חוסר התמודדות הורית. אני רוצה שהן ישחקו בחוץ? יעשו דברים אחרים? אני אקח אותן ואיזום את הפעילויות האלה. לא סתם אלחץ על השלט, ועכשיו תשברו את הראש לבד ותישארו מתוסכלות. כמובן שלפעמים היוזמה באה מהן, והן בסופו של דבר קמות ועושות דברים אחרים. לכן אני חושבת שההנחה שכל מה שילדים רוצים, אם רק ייתנו להם, זה להיצמד לטלוויזיה, ממש לא נכונה.
"אני אגיד לך אפילו יותר מזה: היום הטכנולוגיה הזאת היא חלק בלתי נפרד מהאינטראקציה החברתית של הילדים. ואני לא מדברת רק על הגדולה שלי, שהיא נערה מתבגרת ואם היא לא תהיה בווטסאפ ובפייסבוק היא לא תהיה קיימת בעיני החברים שלה; אני רואה את זה גם אצל בת השבע. אמנם אין להם עדיין פייסבוק, אבל כל הכיתה נמצאת באתר משחקים כלשהו. בהתחלה לא כל כך התלהבתי לעשות לה מנוי שם, אבל מהר מאוד קלטתי שזה הפך להיות הנושא המוביל בכיתה – למי יש, ומה, ואיך – והם קובעים להיפגש שם אחרי הצהריים, ואם היא לא שם, היא תהיה מבודדת חברתית".
רבים מכם אולי יופתעו, אבל מחקרים רבים תומכים בטענות של עידן מלמד ושל אורלי, ואף מוסיפים עליהן כמה משלהם. למשל: שמשחקי אקשן במחשב (או בסמארטפון ובטאבלט) דווקא מסייעים באופן ניכר ביכולת ההתמצאות במרחב (שנבחנת, בין היתר, בבחינה הפסיכומטרית), במדדי זיכרון, בחשיבה ביקורת ובפתרון בעיות. בנוסף, יש ראיות שהולכות ומתבססות לפיהן משחקים אינטרנטיים – שברוב המקרים נשענים על טקסט כתוב – מקנים לילדים המשחקים בהם כישורי שפה מגוונים.
אם אתם חושבים שהשיפור בכל היכולות הללו איננו ערובה עדיין לילדים בריאים ומתפקדים, אלא אם כבר, שהוא רק מוסיף לתדמית המנותקת והדחויה משהו של חובבי משחקי מחשב – אז תחשבו שוב. קיים גם מחקר ענֶף הנוגע לתרומה החיובית שלהם במישור החברתי.
כך למשל, סקר נרחב שערך מכון המחקר הוושינגטוני הנחשב, Pew Research Center, ב-2008, שבדק את הקשר בין כמות הזמן שנערים אמריקאים מקדישים למשחקי מחשב לבין הפעילות החברתית והמעורבות שלהם בקהילה, מצא, שלא רק שהמשחקים אינם גורמים לבידוד חברתי, אלא אף משפיעים לטובה ביצירת חברויות עם שחקנים אחרים – גם בעולם האינטרנטי וגם בעולם האמיתי. הם יוצרים קשרים על בסיס תחומי עניין משותפים, מלמדים אחד את השני אסטרטגיות, ודנים בחוויות שעברו עליהם.
יותר מזה, 85 אחוז מבני הנוער שהיו עדים להתנהגויות שליליות של שחקנים אחרים במהלך משחקים – שכללו רשעות ואגרסיביות והתנהגות בלתי-הולמת, סקסיסטית או גזענית – סיפרו על כך לחבריהם, ואלה הגיבו לטענתם באופן אמפתי ומועיל. חלק אחר של הסקר, שבחן את הקשר בין פיקוח הורי על כמות הזמן שהנער משקיע במשחקי מחשב, לבין מידת החשיפה שלו אליו – לא מצא כזה. כלומר, העובדה שההורים ישבו על הראש של הנערים הללו, לא שינתה כהוא זה את כמות הזמן שהם הקדישו בפועל למשחקים.
מחקר אחר, שהתפרסם בכתב העת לפסיכולוגיה "CyberPsychology & Behavior", ביקש לבדוק האם נכונה הטענה שבני נוער שמבלים פרקי זמן גדולים מול משחקי מחשב, סובלים מכושר גופני ירוד והשמנת יתר, וכן, האם הזמן הרב שהם מבלים מול המסכים משפיע על היכולות החברתיות שלהם. גם כאן התוצאות מפתיעות. בסקר, שבדק 219 סטודנטים בגילאי קולג' (18-21), נימצא שנערים שדיווחו על 35 שעות משחק בממוצע בשבוע לא היו שמנים יותר מחבריהם שדיווחו על פחות מעשר שעות שבועיות. כך שגם התירוץ הזה הלך. יותר מזה: כשנבדקו הכישורים החברתיים, נמצאה אף עדיפות לשחקני המחשב הפעילים. מתברר, אם כך, שבניגוד לתפישה הרווחת של משחקי מחשב כגורם שמזיק לתפקוד החברתי, הם התגלו כ"מקור מועיל להתנהגות חברתית בריאה", דברי החוקרים.
מלמד את האצבע על הפער בין האופן המזלזל שבו אנחנו נוהגים להתייחס לפעילויות שהילדים עוסקים בהן באמצעות מחשב, לבין התרומה שלהן בפועל: "לא כל מה שילדים עושים במחשב זה לשחק. הרבה מהמשחקים שהם משחקים תורמים להם לאין שיעור: הם לומדים לכתוב ולקרוא יותר טוב, הם לומדים אנגלית, חשבון, עבודת צוות. אם תשאלו אותי, ילדים היום לומדים ממשחקי מחשב הרבה יותר משהם לומדים בבית הספר".
גריי כותב בהקשר הזה ש"המחשבים הם ללא ספק המכשיר החשוב ביותר בחברה המודרנית. כשאנחנו מגבילים את הזמן של הילדים שלנו מול המחשב, אנחנו בעצם מונעים מהם את החץ וקשת של עולם הציד המודרני. הילדים של היום נולדו לעולם שמוקף במסכים מכול לעבר. הם שולטים בהם הרבה יותר טוב מאתנו, ומשתלטים בצורה יעילה יותר גם על הצפת המידע. לא סתם ילדים כל כך טובים בקליטה של שפות ולמידה, [ולכן] הם גם מבינים הרבה יותר טוב מאתנו את העולם החדש הזה".
יש סיבה אחת גדולה לחשוד בגישת התנו לילדים כמה מסכים שהם רוצים. זה הדבר שאנחנו רוצים לשמוע, הפתרון הקל. "ברור שהכי קל זה 'לשחרר', לזרום עם הרצונות של הילדים, להיות סבבה", אומר אמיר בן דוד, איש טלוויזיה, סופר ומוזיקאי, שהוא ובת זוגו יעל מנהלים משטר מסכים לשלושת ילדיהם (7,11,14), "לכן זו תמיד גם התמודדות שלנו עם עצמנו כהורים. זה לא קל וזה מעורר לא מעט ויכוחים, תלוי כמה אנחנו עייפים וכמה דעתנו מוסחת לעניינים אחרים. קל נורא להישאב למסכים, מי כמונו יודע. אנחנו הרי לא פטורים מהמאבק הזה בעצמנו. ואם אנחנו כמבוגרים כבר השתלטנו על כמה כישורי חיים – לילדים יש עוד דרך לעבור. וצריך לעזור להם לעבור אותה. כמו שחשוב לנו מה הם מכניסים לפה, חשוב לנו גם מה הם מכניסים לנשמה, ואי אפשר להשאיר את זה לשיקול דעתם הבלעדי".
כאן המקום להזכיר שהפחד מקרבתם של הילדים למסכים, או יותר נכון למכשירים שעל גביהם הם מותקנים, איננו נובע רק מהתכונות שלהם – שהם מרצדים, קופצים, מרעישים ומטמטמים, או להבדיל, מעודדים פסיביות, בהייה ואדישות – אלא גם מהתכנים המוקרנים עליהם. ופה אנחנו מדברים בעיקר על הטלוויזיה. לכן, הורים רבים שבוחרים להגביל את שעות המסך, מתזמנים את ההגבלות בצורה שמאפשרת להם לסנן תכנים ולנסות לשלוט בחשיפה אליהם.
ליאת, אם לילדים שבעצמה עובדת בתעשיית הטלוויזיה, החליטה להוציא את המכשיר מביתה, ואת התוכניות שבהן הילדים שלה בכל זאת צופים – במחשב – היא בוחרת עבורם בקפידה. "רוב מה שמשודר זה זבל, מלא אלימות וקללות, ואני לא רוצה שהם ייחשפו לזה. יותר קל לי פשוט שאין טלוויזיה בבית, ואת מה שהם כן רואים אני מסננת בשבילם".
גם נגד התפישה הזאת עידן מלמד יצא חוצץ בפוסט שכתב. "הדרך הנכונה מבחינתי 'להתמודד' עם המסכים היא לתת להם לגיטימציה מלאה. לשבת מדי פעם עם הילדים ולראות איתם, לראות מה התוכניות שמעניינים אותם. לדבר איתם עליהם. לגלות עניין בעולם שלהם. להסביר להם מה הם רואים ולתווך להם את זה".
אורלי מספרת שהיא מיישמת את גישת התיווך, ומסבירה איפה טמונה בעיניה הבעיה האמיתית בכל מה שקשור לצריכת תכנים בעייתיים: "אני הרבה פעמים יושבת ורואה איתן, גם כדי לדעת מה מעניין אותן, וגם כדי לסנן תכנים. נכון, יש הרבה תוכניות שהן בעיניי זבל מוחלט, למשל כל ה'ווינקיס' – שזה סוג של פיות כוסיות בבגדי בטן, שהבת האמצעית שלי מתה עליהן. אני לא אאסור את זה, כי זה מגוחך בעיניי. הרי היא נחשפת לאידיאל היופי הבלונדיני בכל פרסומת ובכל קרן רחוב, ככה שאני מעדיפה לראות את זה איתה, להסביר לה שבנות
אמיתיות לא נראות ככה, לצחוק על זה ולהעביר לה את המסר מתוך חוויה משותפת.
"ככה גם בתכנים שהם יותר אלימים. ילדים אוהבים מאבק בין רעים וטובים, ועל זה בנוי בעצם כל סיפור טוב. אז הם רואים איזו דמות מצוירת משמידה את האויבים שלה עם קרני אור, ביג דיל. תאמיני לי, היה לי הרבה יותר קשה להסביר לבנות שלי בקיץ למה יש אזעקות, מי האנשים האלה שיורים עלינו טילים ולמה הם רוצים להרוג אותנו. הלוואי שהיינו צריכים להתמודד רק עם שאלות על נינג'ות ונבלים שרוצים להשתלט על העולם בעזרת קרני גמא. המציאות מסביבנו היא הרבה יותר אלימה ומפחידה מכל מה שמשודר בערוצי הילדים".
הכתבה פורסמה במקור באתר מאקו
